זוג מתגרש-הכיצד יחולק רכושו?

כאשר נתגרש, מה יישאר לי אצלי ומה ייקח לו אתו בן זוגי?

חוק יחסי ממון בין בני זוג קובע כיצד יחולק רכוש בני זוג נשואים, כשהזוג מתגרש (הנחיות החוק ישימות רק כשאין הסכם ממון המפרט ענין זה במפורש). כך קבע המחוקק: "עם התרת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג למעט…נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין".

מהחוק משתמע, שאין משמעות לעובדה שנכס, לרבות נכס נדלן, רשום על שמו של אחד הצדדים. בהתאם לחוק, תמיד יחולקו הנכסים באופן שווה בין הצדדים. מעשית יחלוק הרכוש כלהלן: ייבדק, מה שווה רכושו של הבעל ומהו שוויים של נכסי האישה (הבדיקה תעשה עם שמאי). אם יתברר שערכו של רכוש האישה שווה לערכו של רכוש בן זוגה, ייקח כל אחד את שלו ובכך יסתיים העניין. אך, אם יתברר שרכושו של אחד עולה על זה של רעהו, יידרש האחד להעביר למשנהו מחצית מהפער, כדי להביא לאיזון בין הצדדים. כלומר, הרכוש יישאר בידי בעליו, אך אם רכושו של אחד עולה על זה של רעהו, ישלם זה שיש לו יותר-לשני, מחצית מהפער. כך יערך 'איזון משאבים'.

תשומת לב מיוחדת ייחס המחוקק לנכסים שלא נרכשו בכספם המשותף של הצדדים. בהתאם למצוות המחוקק, נכסים שנרכשו לפני הנישואים, או שהתקבלו במתנה או בירושה במהלכם (נכסים המכונים 'נכסים חיצוניים') לא יאוזנו ולא יובאו בחשבון בשעת יישום האיזון.

למרות מצוות המחוקק, מצאו שופטים לנכון, ליישם שיטת חלוקה שונה ופסקו לחלק באופן שווה, גם נכס חיצוני שנרכש טרם הנישואים או שקבל אחד הצדדים במהלך הנישואים בירושה או במתנה.

באחד המקרים שנדון בבית המשפט העליון, היה מדובר בבני זוג נשואים שגרו בדירתו של הבעל אותה הוא רכש עוד לפני נשואיו. לאחר שש שנות נישואין התגלעו מחלוקות בין השניים. האישה תבעה את הבעל (תביעה רכושית) ודרשה לקבל גם את מחצית דירתו. הוכח, שבעבר הבעל הסכים למכור את דירתו, לצרף לתמורה כספי חסכונות של השניים, ולרכוש דירה חדשה לשניהם. עקב חזרתו של הבעל מהסכמתו 'עלו יחסי הצדדים על שרטון' ובסופו של דבר התגרשו.

בפסיקתו קבע בית המשפט העליון, שחוק יחסי ממון בין בני זוג אינו מונע יצירת שיתוף בנכס מסוים (ספציפי) מכוח חוקים אחרים כגון דיני הקניין, דיני החוזים, דיני הנאמנות ועיקרון תום-הלב. לדעת בית המשפט, הדברים אמורים גם 'בנכס חיצוני' שנרכש על-ידי אחד הצדדים טרם הנישואים. סיכם זאת יפה כבוד השופט א' רובינשטיין:

"רוח העידן, פתיחת הדלתות לגישה שאינה 'פורמאלית' בלבד הנאחזת ברישום הנכס, מרחפת על פני הפסיקה זה שנים באשר לשיתוף הנכסים גם לגבי נכסים שנרכשו לפני הנישואין, ובייחוד דירת המגורים. ככל שהתוכן המשותף שנוצק לקניין, ובוודאי לדירת המגורים של זוג ומשפחה, משמעותי יותר, וככל שהייתה שותפות נמשכת בחיי הנישואין ולה ביטויים מסוגים שונים, גם אם לא היו החיים 'גן של ורדים', כן מצדיקה ההגינות שתגבר ההתייחסות לחזקת השיתוף, ובייחוד על נכס כמו דירת המגורים".

כב' השופט י' דנציגר קבע שבנישואים ממושכים מספיק להראות נסיבה עובדתית נוספת ואפילו שולית, אותה הגדיר "דבר מה נוסף", כדי לבסס כוונת שיתוף בנכס הרשום על שם אחד מבני הזוג, וכדי לזכות את חברו במחציתו של הנכס. בית המשפט העליון פסק שהסכמת הבעל למכור דירתו ולרכוש לשניהם דירה חדשה, מהווה 'דבר מה נוסף' המוכיח את כוונת הבעל לשתף את אשתו בבעלות על הדירה ולכן הורה לחלק את הדירה בין השניים. גישת בית המשפט העליון אומצה במקרים נוספים ונכסים חיצוניים רבים אחרים חולקו לשני בני הזוג.

לסיכום, מי שרוצה להבטיח שזכויותיו בנכסיו ישמרו גם בשעת גירושים, חייב לעגן זכויות אלה באמצעות הסכם ממון מפורט אותו ראוי לערוך באמצעות עורך דין העוסק בדיני משפחה.